0% מס, 100% נכות: השיעור של העליון בחישוב פיצויים לנפגעי עבודה

 

ניתוח עומק של פסק הדין ע"א 7168/07 – נאיף בריה נ' מנורה חברה לביטוח

בתביעות נזיקין מורכבות, ובעיקר בתיקים העוסקים באובדן כושר השתכרות לכל החיים, השטן נמצא בפרטים הקטנים. לעיתים, המאבק המשפטי הגדול מתנהל סביב אחוזי הנכות הרפואית, אך ההכרעה האמיתית – זו שמשנה את סכום הפיצוי במאות אלפי שקלים – מסתתרת דווקא בחישובים אריתמטיים "יבשים" של פקודת מס הכנסה או בהגדרות סוציולוגיות של שוק העבודה.

פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת בריה נ' מנורה (ע"א 7168/07 וע"א 8407/07), שניתן מפי כבוד השופטת אסתר חיות (בהסכמת השופטים גרוניס ונאור), הוא דוגמה מופתית לכך. זהו פסק דין המלמד פרק חשוב בפער שבין נכות רפואית לנכות תפקודית אצל עובדי כפיים, ומדגים כיצד תשומת לב לנתוני המס של הניזוק יכולה להפוך את הקערה על פיה בחישוב הפיצויים.

חלק א': הטרגדיה של נאיף בריה – רקע עובדתי

 

נאיף בריה, יליד 1971, היה אדם צעיר שכל חייו הבוגרים התפרנס מעבודת כפיים. הוא נעדר השכלה פורמלית, לא רכש מעולם מקצוע מסודר, והתגלגל בין עבודות פיזיות שונות – מליטוש שיש ועד עבודות שמירה. ביום 25.5.2001, בהיותו כבן 30, השתנו חייו ברגע אחד. במהלך נסיעה מאזור התעשייה בבנימינה לביתו, הוא היה מעורב בתאונת דרכים קשה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה .

הפגיעה הרפואית: הפגיעה הפיזית הייתה קשה ומורכבת. נאיף סבל משברים מרובים בגפיים התחתונות (ירכיים וברך שמאל) ומשבר בזרוע. הוא אושפז לתקופה בלתי נתפסת של 233 ימים בבתי חולים, עבר ניתוחים רבים לקיבוע השברים, ואף שהה בשיקום ממושך בבית החולים לוינשטיין.

לאחר שחרורו, נותר נאיף כשהוא מוגבל בתנועותיו בצורה קשה. הוא נזקק לקביים ולמכשיר מיוחד המותקן על רגלו כדי להתנייד. המומחה הרפואי שמינה בית המשפט, ד"ר חיים צינמן, קבע לו נכות רפואית משוקללת בשיעור של 57%. הנכות הורכבה מפגיעות בירך ימין (20%), ירך שמאל (30%), זרוע (10%), צלקות (10%) וקיצור רגל (5%).

לכאורה, נכות של 57% היא משמעותית אך אינה משביתה לחלוטין. אדם עם נכות כזו יכול, בתיאוריה, לעבוד בעבודות משרדיות. אולם כאן נכנס לתמונה המרכיב האנושי-תעסוקתי, שהפך לסוגיה מרכזית בערעור.

---

חלק ב': הפער שבין הרפואה לחיים – 57% שהם 100%

 

אחת הסוגיות המרתקות ביותר בפסק הדין היא הפער העצום שנפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית. חברת הביטוח "מנורה" טענה בערעורה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע לנפגע נכות תפקודית של 100%. לטענתה, גם במומו, הנפגע יכול להשתלב במעגל העבודה ולבצע עבודות בישיבה. המבטחת טענה כי חלה עליו החובה להקטין את נזקו ולמצוא תעסוקה ההולמת את מצבו.

ההלכה: מבחן "האדם בנסיבותיו" בית המשפט העליון דחה את טענת חברת הביטוח ואישר את קביעת ה-100% נכות תפקודית. השופטת חיות הסבירה כי נכות תפקודית אינה נגזרת רק מהמצב האנטומי, אלא מהשילוב שבין המגבלה הפיזית לבין נתוניו האישיים של הנפגע.

במקרה של נאיף, המשוואה הייתה אכזרית:

1. המגבלה הפיזית: המומחה קבע כי הוא מוגבל לעבודה בישיבה בלבד ואינו מסוגל לבצע שום עבודה הכרוכה בעמידה או הליכה.

2. הרקע האישי: הנפגע חסר השכלה וחסר הכשרה מקצועית. כל ניסיונו התעסוקתי מתמקד בעבודות כפיים (שיש, שמירה).

3. התוצאה: כאשר לוקחים אדם שכל "ההון האנושי" שלו הוא כוחו הפיזי, וגורמים לו לפגיעה אורטופדית המונעת עבודה פיזית – הלכה למעשה נשללת ממנו יכולת ההשתכרות כליל. הוא אינו יכול להיות סבל או שומר (כי אינו יכול לעמוד), ואינו יכול להיות פקיד או איש מחשבים (כי אין לו השכלה).

בית המשפט קבע: "קשת אפשרויות הפרנסה שעמדה בפני הנפגע לפני התאונה הצטמצמה לעבודות כפיים ושמירה בלבד… נוכח נתונים אלה… נגרע בעקבות התאונה לחלוטין כושר השתכרותו".

---

חלק ג': "הכסף הגדול" – סוגיית בסיס השכר והמס

 

בעוד שסוגיית הנכות התפקודית עסקה בעקרונות, סוגיית בסיס השכר הפכה לקרב חשבונאי, שבסופו הכריע את גובה הפיצוי.

המחלוקת על השכר ברוטו

 

הנפגע טען כי בהיותו צעיר (30), יש לחשב את שכרו לפי השכר הממוצע במשק (שהיה אז כ-6,900 ש"ח נטו). הוא טען כי אלמלא התאונה, היה יכול להתקדם ולהשתכר סכומים אלו. בית המשפט העליון דחה טענה זו. נקבע כי לנפגע יש "היסטוריה תעסוקתית" ברורה של 12 שנים, שבהן השתכר שכר נמוך (כ-3,800 ש"ח). אין סיבה להניח שפתאום, ללא הכשרה, היה מכפיל את שכרו. לכן, נקבע בסיס שכר ריאלי של 4,000 ש"ח ברוטו.

הטעות הקריטית בחישוב המס (נטו)

 

כאן הגיעה נקודת המפנה בערעור. בדיני נזיקין, הפיצוי מחושב לפי שכר נטו (לאחר ניכוי מס הכנסה). בית המשפט המחוזי לקח את השכר ברוטו (4,000 ש"ח) וניכה ממנו באופן כמעט "אוטומטי" 10% מס הכנסה. כך, בסיס החישוב עמד על 3,600 ש"ח בלבד .

הנפגע ערער על כך וטען טענה פשוטה אך מנצחת: "אני לא משלם מס הכנסה". הוא הציג את הנתונים הבאים:

• הוא נשוי לאישה שאינה עובדת (עקרת בית).

• הוא אב לארבעה ילדים.

• על פי פקודת מס הכנסה, אב עובד במצב כזה זכאי לנקודות זיכוי רבות (בגין תושבות, בגין ילדים, בגין בן זוג ללא הכנסה).

• כאשר מחשבים את המס על שכר של 4,000 ש"ח ברוטו מול נקודות הזיכוי הללו – התוצאה היא 0 ש"ח מס לתשלום .

פסיקת העליון בנושא המס: בית המשפט העליון קיבל את הטענה במלואה. השופטת חיות ציינה כי אפילו חברת הביטוח לא חלקה על הנתונים הללו. המשמעות האופרטיבית הייתה דרמטית: יש לחשב את הפיצוי לפי בסיס של 4,000 ש"ח נטו (ולא 3,600). ההפרש של 400 ש"ח בחודש, כשהוא מוכפל במקדם ההיוון לעשרות שנים (עבר ועתיד), יצר תוספת פיצוי משמעותית.

השינוי במספרים:

• הפיצוי שנפסק במחוזי (לאחר ניכויים): 517,034 ש"ח.

• הפיצוי המתוקן בעליון: 661,743 ש"ח.

• ההפרש: כ-145,000 ש"ח תוספת לכיסו של הנפגע.

---

חלק ד': גבולות ההתערבות של ערכאת הערעור

 

מעבר לניצחון הספציפי של הנפגע בנושא המס, פסק הדין משמש תזכורת חשובה לכללי המשחק בערכאת הערעור. שני הצדדים הגישו ערעורים על מגוון נושאים נוספים:

• הנפגע דרש להגדיל את הפיצוי בגין עזרת הזולת (מ-400,000 ש"ח לסכום גבוה יותר) ובגין ניידות (מ-150,000 ש"ח לסכום גבוה יותר).

• חברת הביטוח דרשה להקטין את הפיצוי בגין עזרת הזולת, בטענה שהוא מופרז כי הנפגע נוהג ומסיע את ילדיו .

בית המשפט העליון דחה את כל הטענות הללו, משני הצדדים. השופטת חיות חזרה על כלל הברזל: ערכאת הערעור אינה מחשבון שכר. "בית משפט שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלא ומפורט של חישובי הנזק לראשיו, שכן הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו של הסכום הכולל".

במקרה זה, הסכומים שנפסקו בגין עזרה וניידות היו מבוססים על "אומדנא" (הערכה) של השופטת במחוזי, שהתרשמה מהעדים ומחומרת הפציעה. מכיוון שהסכומים היו סבירים ולא נפלה בהם טעות קיצונית, העליון סירב להתערב בהם, גם אם ניתן היה לחשב אותם אחרת.

---

סיכום ומסקנות מעשיות

 

פסק הדין בעניין בריה נ' מנורה הוא מסמך חובה לכל עורך דין העוסק בנזיקין ולכל אדם המנהל תביעת פיצויים משמעותית. הוא מדגיש שלושה לקחים עיקריים:

1. אל תזלזלו במיסוי: ההבדל בין חישוב מס "סטנדרטי" (לפי מדרגות מס יבשות) לבין חישוב מס "אישי" (הלוקח בחשבון נקודות זיכוי) יכול להיות שווה הון עתק. בתיקים של אובדן כושר עבודה, יש לבדוק את הסטטוס המשפחתי של הנפגע ולוודא שהפיצוי מחושב לפי הנטו האמיתי שלו.

2. הגנה על החלש: מערכת המשפט מבינה שעבור אדם חסר השכלה, פגיעה פיזית היא מכה אנושה ליכולת הפרנסה. לכן, ניתן לקבל 100% פיצוי גם על נכות רפואית חלקית. זהו עקרון סוציאלי חשוב המגן על עובדי כפיים.

3. מיקוד בערעור: הגשת ערעור על "גובה הנזק" באופן כללי היא לרוב חסרת סיכוי. כדי להצליח בערעור, יש להצביע על טעות משפטית או חשבונאית נקודתית וברורה (כמו טעות המס), ולא רק לטעון ש"הסכום נמוך מדי".

בסופו של יום, נאיף בריה זכה לפיצוי כולל (יחד עם תגמולי הביטוח הלאומי) של כ-2 מיליון ש"ח (לפני ניכויים), סכום שנועד להבטיח את קיומו ואת קיום משפחתו לאחר שנשללה ממנו היכולת להתפרנס בכבוד מעמל כפיו. התיקון בבית המשפט העליון הבטיח שהפיצוי הזה יהיה מדויק וצודק יותר.